ספר מתח חדש

משפט ריגול – מאת עו"ד משה רונן

"משפט ריגול" מאת עו"ד משה רונן בהוצאת סטימצקי, הוא דרמה משפטית, המתרחשת בשנת 1982. מאחורי דלתיים סגורות מתנהל משפטו החסוי של אסיר X. העיתונות מנסה לדווח כי יש משפט כזה – אבל נבלמת. איש ציבור ידוע, מרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב וכוכב טלוויזיה, חבר קיבוץ לשעבר, נעלם – ואיש אינו יודע איפה הוא ושהוא מואשם בהריגת שלושה לוחמי מוסד ישראליים בפריז.

גיבורי העלילה הם ד"ר דן צבר (צימברט), עו"ד מוניקה אהרוני, והשופטת שרה אחיטוב, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב.

בספר מתוארים מהלכו המפתיע של המשפט, והיחסים הנרקמים בין הנאשם-הידוען לבין עורכת הדין הצעירה שהמדינה ממנה לו. הכל במהלך משפט-סתר, שהעיתונות מנסה לדווח עליו – אבל נבלמת. המשפט מתפתח בדרכים לא צפויות, וגם הקשר בין הנאשם הכריזמטי לבין עורכת הדין שלו מתפתח, עד לסוף המפתיע של הספר. העלילה מתרחשת באולם בית המשפט המחוזי בתל אביב ובבית המעצר באבו כביר, בחצר מטה השב"כ ובביתו של אלוף (מיל.) רחבעם זאבי, בלשכתה של השופטת ובדירתה הפרטית.

הרומן מתאר את הדרמה המתחוללת מאחורי הדלתיים הסגורות. כפי שנכתב בעמודו הראשון של הספר, לו היה זה סיפור אמיתי, אסור היה לפרסם אותו.

עו"ד משה רונן (רייניש), 64, נשוי ואב לשניים, תושב רמת גן, היה במשך כארבעים שנה עיתונאי, חבר מערכת ידיעות אחרונות. לימד דיני תקשורת ואתיקה עיתונאית בחמישה מוסדות אקדמיים. כתב את הספרים "המשפט הפלילי", "אבות בעל כורחם", "אתיקה עיתונאית" ו"תהומות ושחקים". עובד היום בארגון העיתונאים (שבהסתדרות) כרכז חופש העיתונות.

בדלתיים סגורות

משה רונן מספר על ההשראה לכתיבת הספר: "בשנות השבעים ובשנות השמונים של המאה שעברה הייתי כתב של ידיעות אחרונות בבית המשפט בתל אביב. ניסיתי לגלות את כל המשפטים החשובים והמעניינים. בכל יום התקיימו בהיכל המשפט כ-900 משפטים שונים, והיה קשה 'לעלות' על התיקים שיהיו ראויים לכיסוי עיתונאי. בייחוד תסכלו אותי המקרים שבהם ראיתי את הפרקליטים שהכרתי והסניגורים שהכרתי נכנסים לאולם משפטים שעל דלתו נתלה שלט אלומיניום ובו שתי מילים: "בדלתיים סגורות". ניסיתי לברר מה מתנהל מאחורי הדלתיים הסגורות האלה. היו מקרים מעטים שבהם גילו לי בסוד מה קורה, אבל ברוב המקרים כל המעורבים שתקו. הם הצטדקו במשפטים מעוררי סקרנות כמו 'זה סוד מדינה' או 'חתמתי על מסמך ביטחוני שלפיו אם אדבר צפויות לי 15 שנות מאסר'".

משפטי סתר בישראל

בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה – פרק מהחוקה הישראלית העתידית – נקבע כי "בית משפט ידון בפומבי". אי אפשר לעשות צדק במשפטי סתר. זהו עיקרון בסיסי בכל שיטת משפט מתקדמת – אבל זה אינו עיקרון חדש. כבר בימי התנ"ך, היו השופטים יושבים בשער העיר, לעיני העם, כדי שכולם יראו את הצדק נעשה. לורד גורדון היוארט אמר כי הצדק לא רק צריך להיעשות אלא גם להיראות. לכאורה, עקרון פומביות הדיון הוא עיקרון חוקתי במדינת ישראל. כל משפט – ובעיקר משפטים פליליים על פשעים חמורים – חייב להתקיים בפומבי. לעיתונות מותר לפרסם את מהלך המשפט. אבל במשך שבעים שנות ההיסטוריה של מדינת ישראל התקיימו בה לא מעט משפטי-סתר. רובם היו משפטי ריגול. לכאורה, הם התנהלו ככל משפט: שופטים מקצועיים, שופטי בית המשפט המחוזי. תובעים מהפרקליטות – לעיתים קרובות פרקליטי המחוזות בעצמם. סניגורים מהשורה הראשונה. סדרי דין לכאורה רגילים – פרט לנושא אחד: הכל מאחורי דלתיים סגורות.

"הציבור לא יודע זאת, אבל כשיגרה מנהלים בתי המשפט דיונים בתיקים חסויים. נאשמים שאיש אינו יודע עליהם מגיעים לבית המשפט, נשפטים ונשלחים למאסר. חלק מהעיתונאים המכסים בקביעות את בתי המשפט יודעים כי מתרחש משהו – אבל גם הם לא יודעים מה מתרחש. הם רק יודעים שבאולם משפטים מסוים מתנהל משהו, ותובע בכיר ביחד עם סניגור וותיק נכנסים לשם בכל יום, כשעל הדלת תלוי שלט "דלתיים סגורות".

"עיתונאים חרוצים מגלים כי באולם מסוים מתנהל משפט בדלתיים סגורות, ומנסים לברר פרטים אודות המשפט, אבל בית המשפט בולם כל פרסום על אודות המשפט. לפי החוק, אין לפרסם דבר על משפט שהתנהל בדלתיים סגורות, אלא אם בית המשפט התיר במפורש את הפרסום.

"במשך שנים הייתי כתב בבתי המשפט והייתי במצבים כאלה. בספר מופיעה דמותו של העיתונאי הצעיר (הדמות שלי) המנסה – לשווא – לגרום לפתיחת הדלתיים ופרסום הפרשה. אני זוכר מקרה אחד, שבו בתמימותי הלכתי למטה השב"כ כדי לשכנע את האחראים להתיר פרסום של פרשה ביטחונית עלומה. כמובן שנבלמתי בעמדת הש.ג. בכניסה למתחם, והמשפט נותר חשאי".